"הארץ המובטחת" היא מוטיב ידוע בשיח הקולוניאלי, שקיים בכל התנועות הקולוניאליות ולא רק בתנועה הציונית.
המתיישבים בארצות הברית חיפשו את "ציון החדשה" בה יכלו לממש את האמונה הפרוטסטנטית. הם ראו את אמריקה כמרחב שאלוהים העניק להם, והאמינו שהם מקימים שם חברה מוסרית שתהווה דוגמה לעולם.
החקלאים ההולנדים שהתיישבו בדרום אפריקה, ראו את עצמם כ-"עם נבחר" שעליו להקים קהילה נוצרית באפריקה הדרומית. הם תפסו את ההתיישבות שלהם כשליחות אלוהית והייתה להם
תחושת עליונות מוסרית.
כנ"ל בקנדה ובאוסטרליה. רוב התנועות הקולוניאליות, במיוחד אלה שהיו כרוכות בהתיישבות, ראו את עצמן כמונעות משליחות אלוהית. אין שום דבר מיוחד בתנועה הציונית מבחינה זו, בחלקה הגדול הציונות היא עוד גרסה של תנועה קולוניאלית אירופאית.
בחלקה האחר, הקטן והזניח, הציונות עבור רוב היהודים אינה תנועה קולוניאלית אלא משהו שכרוך בתחושת גאולה אישית וקבוצתית. אך תחושה זו, נוצלה והוכפפה ועודנה לצרכי ההתיישבות. מה שנתפס כגאולה אישית וקולקטיבית של יהודים, הוכפף על ידי מנהיגי התנועה הציונית לצרכי ההתיישבות. בזה אופייה של הציונות כתנועת התיישבות גבר על אופייה כתנועת גאולה לאומית-דתית, והצרכים של ההתיישבות גברו על הצרכים של ההחלמה והריפוי.
קולוניאליזם התיישבותי מובחן מקולוניאליזם מסחרי-כלכלי, אך הוא חלק ממנו ונמצא אתו ביחסי גומלין הדוקים, ולא ניתן להבין את משמעות ההתיישבות שבקולוניאליזם מבלי להבין את הקולוניאליזם עצמו.
בנוסף למיתוסים שמספרים לנו באופן כללי על קולוניאליזם, בדרך כלל אלה מיתוסים של תעוזה וגבורה וחלוציות, מדינות אירופה נהגו לשלוח את האנשים למושבות כעונש. האנשים המנודים מהחברה נשלחו למושבות המרוחקות. כנ"ל עשו האירופאיים עם היהודים.
אחרי מלחמת העולם השנייה, שמספרים לנו שזו הייתה תקופה של התפקחות מוסרית אירופאית, אירופה לא אמרה ליהודים "אנחנו מתנצלים, טעינו במה שעשינו, בואו נבנה משהו חדש ביחד", אלא שלחה אותם הרחק ממנה. בריטיים, צרפתיים וגרמנים כאחד שלחו את היהודים הרחק מהם. ארצות הברית סגרה את שערי ההגירה בפני היהודים. כנ"ל עשתה בריטניה. כולם ביחד, תוך שיתוף פעולה עם מנהיגי התנועה הציונית, הפכו את משימת הגירוש של היהודים מאירופה למשימה הקולוניאלית שלהם.
וזה בזמן שהאימפריה העות'מאנית לאורך כל ההיסטוריה שלה פתחה את שעריה בפני מהגרים יהודים שהגיעו אליה מאירופה ושמחה לקבל אותם לאחר שראתה בהם נכס פוליטי ותרבותי. ההסתייגות היחידה של העות'מאנים מההגירה של היהודים אל תחומי האימפריה העות'מאנית הייתה קשורה להתיישבות שלהם בירושלים עצמה, וזה על אף שהיו יהודים בירושלים, והעות'מאנים לא גרשו אותם, אך נראה שלא רצו להוסיף אליהם עוד.
אחרי מלחמת העולם השנייה האירופאיים לא בנו מדינות דמוקרטיות נאורות שיודעות להכיל את הגיוון, אלא גירשו את היהודים מאירופה ובנו מדינות דמוקרטיות לנוצרים בלבד. הם לא היו צריכים להכריז על זה כ-"מדינות לנוצרים בלבד", אבל זה מה שהם עשו בפועל, גם אם הנצרות עצמה כדת כבר לא הייתה מוסד פוליטי, אך היא המשיכה להיות בסיס לזהות קבוצתית לאומית-תרבותית, גם אם חילונית.
ההגירה הציונית אל הארץ אימצה את המודל האירופאי-נוצרי-קולוניאלי כמו שהו. היא הסכימה ואף שיתפה פעולה עם מאמצי הגירוש של היהודים מאירופה. היא שעתקה את המודל הנוצרי של תנועת התיישבות שנעה מתוך שליחות רוחנית, על אף שחזון זה במהותו סתר תפיסות יהודיות דתיות בסיסיות, אך נראה שבשלב זה היהדות הלכה והתקרבה לפרוטסטנטיות יותר מאשר ליהדות עצמה. כך הקימה התנועה הציונית מדינה דמוקרטית על בסיס דתי-חילוני-לאומי, כמו המודל האירופאי, שאינו יודע להכיל את השונות שבתוכו.
הדמוקרטיה האירופאית הצליחה לעבוד בעיקר בתנאים של חברה הומוגנית או לכל הפחות בחברה שיש בה דומיננטיות תרבותית מובהקת. לא סתם ההגירה אל הייבשת האירופאית מאתגרת את המדינות שלה ומביאה לעליית הימין הגזעני השונא זרים ומהגרים. כי דמוקרטיות אלה אינן יודעות לקבל ולהכיל רבגוניות וקוסמופוליטיות, הן מקבלות מהגרים אך בתנאי שאלה יעברו תהליך "הכשרה" ויידמו לאירופאיים קודם. אולי אין דרך אחרת לעשות זאת, כלומר אין דרך לקבל מהגרים בלי להכשיר אותם כאירופאיים, אך זה מה שהם עושים.
מדינות המזרח התיכון אינן אירופה, לאורך כל ההיסטוריה שלהן התאפיינו מדינות אלה על ידי קוסמופוליטיות שאירופה אינה יכולה אפילו לחלום עליה – גם אם זה היה כרוך בזוועות שהתרחשו למשל נגד הארמנים, והכורדים, והצ'רקסיים והיוונים, בעיקר ערב מלחמת העולם הראשונה, אך הקוסמופוליטיות של האזור היא עובדה קיימת שאנשים רגילים אליה ויודעים לחיות איתה והיהודים במזרח התיכון היו חלק ממנה.
אף על פי כן, מגיעים יהודים כל הדרך מאירופה עד המזרח התיכון, לא על מנת להיטמע בקוסמופוליטיות הזו, כמו שעשו הלכה למעשה בתקופה העות'מאנית, וכמו שהיו היהודים המקומיים בפועל לאורך כל ההיסטוריה של האזור, אלא הם מגיעים מאירופה על מנת להקים מדינת מהגרים-מתיישבים על פי המודל האירופאי.
וכמו שהם תפסו את עצמם כך הם תופסים את שאר מדינות האזור שישראל שואפת לעצב אותו על בסיס אותה תפיסה: מדינת דרוזים, מדינת נוצרים, מדינת כורדים, מדינת עלווים וכו' שנועדו להכשיר את התפיסה הסקטוריאלית והחד ממדית של החיים הפוליטיים לפיהם עוצבו מדינות אירופה (בוועידת וסטפאליה בעיקר, אך גם על ידי גירוש המוסלמים והיהודים מספרד), ולפיהם עוצבה מדינת ישראל כמדינה סקטוריאלית יהודית, תוך כדי שימוש קולוניאלי טיפוסי בדת, ובזה שאלוהים "הבטיח להם", בדיוק כמו שהוא הבטיח למתיישבים באמריקה, בדרם אפריקה, ובאוסטרליה. אלוהים חלק הבטחות לכולם, לא ליהודים בלבד.
סקטוריאליות זו לא נולדה על ידי הוגי הציונות ומנהיגי התנועה הציונית, אלא היא מהמאפיינים העיקריים של הקולוניאליזם הצרפתי באזור שתפס את המקום מבעד לעדשה זו ושאף לחלק אותו בהתאם. תוכנית החלוקה הסקטוריאלית של סוריה שהפכה היום לפופולרית בתקשורת וכולם כבר מכירים אותה, אינה תוכנית חדשה, אלא היא תוכנית קולוניאלית ישנה שלא התגשמה.
התנועה הקולוניאלית במהותה היא תנועה כלכלית מסחרית שרצתה להגיע לשווקים מרוחקים, אם זה על ידי הבטחת צירי התנועה לשווקים אלה ואם זה על ידי גילוי ארצות ושווקים חדשים ושליטה בהם. ההתיישבות במקומות אסטרטגים הייתה חלק מהכלים שתנועה זו נקטה בהם. ההולנדים הגיעו לדרום אפריקה כדי להבטיח את שלום הספינות שלהם העוברות משם בדרכן להודו. האירופאיים הגיעו ליבשת אמריקה בחיפוש אחרי דרך אחרת להגיע להודו. תעלת סואץ ותעלת פנמה נסללו כדי לקצר את הדרך אל הודו. מפת הקולוניאליזם הבריטי באפריקה עוברת בקו ישר ממצריים צפונה עד דרום אפריקה בדרך שמבטיחה את האחיזה הטריטוריאלית בנמלים של קנייה וטנזניה אשר מהם היה נהוג להפליג להודו. כנ"ל במזרח התיכון אחז הקולוניאליזם הבריטי בארצות שהבטיחו את נתיב התנועה שלו מהים התיכון אל המפרץ הפרסי ומשם להודו, כולל שליטה בארצות החוף הדרומיות של חצי האי הערבי שלאורך החופים שלהן נעו האוניות מאפריקה להודו.
המלחמה של המערב במדינות הקיימות במזרח התיכון היא מוטיב שקיים לאורך כל ההיסטוריה, כי זו דרכה של אירופה אל המזרח הרחוק. מכאן עברו נתיבי הסחר הישנים, וכאן נמצאת תעלת סואץ, ומכאן עוברת רשת צירי התנועה הסינית המכונה "החגורה והדרך" ומכאן עוברת רשת צירי התחבורה ההודו-אמריקאית המכונה המסדרון הכלכלי של הודו-אירופה, המתחרה עם הרשת הסינית. וכאן מתוכננת תעלת הימים, ההרסנית מבחינה סביבתית והיקרה וחסרת כל תועלת מבחינה כלכלית, שאמורה להחליף בעת צורך, לפי פנטזיית המתכננים שלה, את תעלת סואץ.
בסיפור הזה הציונות אינה תנועת גאולה יהודית, גם אם היא כך בממד הרגשי שלה, אלא היא תנועת התיישבות לכל דבר שנועדה להבטיח אחיזה טריטוריאלית תחילה של המעצמה הבריטית ולאחר מכן של המעצמה האמריקאית. במקביל חיזקו הסובייטים ולאחר מכן הרוסים את היחסים והאחיזה שלהם בטריטוריות בשטחן של סוריה ועיראק מה שהבטיח את הגישה שלהם אל הים התיכון ואל המפרץ הפרסי. מכאן המלחמות של ישראל עם סוריה היום ובזמנו עם עיראק אינן מלחמות של יהודים נגד ערבים, אלא הן חלק ממלחמה רוסית-אמריקאית (שבכלל אינה קרה) על הבטחת השליטה והאחיזה של כל אחת מהן באזורים אסטרטגים על נתיבי הסחר והצירי התנועה שלו.
המלחמה הראשונה של ישראל אחרי 1948 הייתה המלחמה על תעלת סואץ. זו לא הייתה מלחמה של ישראל נגד מדינות ערב, אלא זו הייתה המלחמה של צרפת ובריטניה על השליטה שלהם בתעלת סואץ, וישראל מלאה את התפקיד המיועד לה והמצופה ממנה במלחמה זו.
השנאה ההדדית בין מוסלמים ליהודים, שעם הזמן קבלה סיבות נוספות שהזינו והצדיקו אותה, נועדה כדי לשרת את הפרויקט הזה. ועצוב מאוד לראות את כאבם ואת אבלם ואת אסונם של היהודים, שהתבטא באנטישמיות חסרת רסן באירופה שהגיעה לשיא שלה בשואה, מנוצלים בציניות ובמניפולטיביות חסרת רסן גם על ידי התנועה הציונית עצמה.
הציונות מעולם לא הייתה למען היהודים, אלא ניצלה את היהודים ואף הוספיה למצוקתם. יהודים ציונים הם ציונים קודם כל, גם אם זה על חשבון רדיפת יהודים אחרים לא ציונים או על חשבון הפקרתם. יותר מכל דבר אחר נצלה הציונות את היהודים תוך כדי יצירת האשליה שהיא מצילה אותם. אין טרגדיה יותר עצובה מזו ואין טרגדיה שמשתווה אליה מלבד אולי הטרגדיה של הפלסטינים שגם הם הוקרבו על ידי מי שציפו שיושיעו אותם.
מי שלומד על קולוניאליזם, על המניעים ועל ההיסטוריה שלו (גם בלי שום קשר לישראל) יכול לראות את הסיפור הזה, או לפחות חלק ניכר ממנו. מי שנמנע מלגעת בזה, ויעדיף לראות בקולוניאליזם מילת גנאי ויפסול אותה ככלי אנליטי, יישאר שבוי בקסמם של מיתוסים קולוניאלים וציונים ויישאר לעד מנוצל באמצעותם.
חוקרים שמבקרים את הציונות ומבקרים את הניצול הציני שלה את השואה ואת זכר הקורבנות שלה, וחוקרים שמבקרים את הנרטיב ההיסטורי הכללי שהכתיבה הציונות ליהדות וליהודים העשיר במיתוסים חילוניים לא פחות מאשר מיתוסים דתיים, ללא הקונטקסט הכללי של קולוניאליזם, הביקורת שלהם נשארת ביקורת חשובה אך כזו שנמצאת בחלל רק, אינה מתחברת לשום דבר ואינה מקדמת אותנו לשום מקום שיכול להיות יותר טוב מהמקום שאנחנו נמצאים בו.
