قُدمت في مؤتمر برلمان النساء المنعقد بتاريخ 17.10.2012 في حيفا تحت عنوان "جودة البيئة من منظور نساء"
مُلخص المحاضرة نُشِرَ على موقع برلمان النساء تجدونه هنا.
נשים והזכות למים בישראל
מושב 44 של פרלמנט נשים: במה לפוליטיקה מזווית אחרתפורסם באתר הפרלמנט, כאן.
נשים אחראיות על הטיפול בילדים ובזקנים בחברה ולפיכך החשיפה שלהם למים נקיים/מזוהמים היא רבה יותר משל גברים. חוק המים בישראל תשי"ט – 1959 קובע כי מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. בכל המדינות שהפריטו את שירותי המים הייתה עליה דרסטית בתעריפי המים בשנים שלאחר ההפרטה והרעה באיכות המים ובתדירות האספקה.אם לא נשמור על המים ועל הטבע, המים והטבע לא ישמרו עלינו.
למה מים?
מים הם תנאי ראשוני לקיומם של חיים. אספקת מים אמינה בכמות ובאיכות הולמות, היא תנאי הכרחי לקיומה של חברה בריאה. יכולת הגישה למים טובים של כל אדם היא מהמאפיינים החשובים של מדינה מפותחת. כל גריעה ביכולת זו משמעותה פגיעה מהותית במרקם החברתי, בבריאות הציבור ובזכות הפרט לסביבה בריאה.
חוק המים בישראל תשי"ט – 1959, קובע את העקרונות על פיהם יוסדרו ענייני המים בתחום המדינה. החוק קובע כבסיס, כי מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. החוק אף מוסיף כי כל אדם זכאי לקבל מים לצרכיו ולהשתמש בהם.
למה נשים?
נשים אחראיות על הטיפול בילדים ובזקנים, בחברה ומכאן שהחשיפה שלהם למים נקיים/מזוהמים היא רבה יותר משל גברים. בנוסף, מסיבות של היגיינה אישית, נשים צורכות יותר מים מאשר גברים. ברוב המדינות המתפתחות הנשים הן האחריות על הטיפול, ניהול ואספקת המים של האוכלוסייה ואחוז גדול מהנשים בעולם עובד בחקלאות. על פי נתוני האו"ם נשים וילדות מבלות יותר מ-8 שעות ביום במסע רגלי של 10-15 ק"מ בחיפוש אחרי מים. בכל הליכה הן נושאות 20-15 ליטר מים. כ-50% מהאוכל של העולם גדל ע"י חקלאיות נשים. במדינות אפריקאיות שיעור זה יכול להגיע ל-80% מהאוכל. לנשים ילידות יש ידע רב ומיוחד הקשור למערכות מים ולרגישות של מערכות אקולוגיות למאזן המים. הידע שלהן יכול לשמש בסיס לפיתוח מדיניות בת קיימא ביחס למדיניות וניהול מים.
10% מהנשירה של ילדות מבתי ספר באפריקה היא מסיבות של העדר סניטציה/תברואה הולמת בבתי ספר.
70% עד 80% מהעיוורים בעולם הם נשים שהתעוורו כתוצאה מטרכומה, מחלה מדבקת, המועברת על ידי זבובים באזורים שסובלים ממחסור במים.
בנובמבר 2002 העבירה הוועדה הכלכלית-חברתית-תרבותית של האו"ם החלטה בנוגע לאמנה בדבר זכויות כלכליות, תרבותיות וחברתיות. במסגרת זו נכללים מספר עקרונות מנחים ביחס לזכות למים והם כוללים התייחסות לסוגיות הבאות: זמינותה של אספקת מים קבועה בכמות מספקת, איכות המים, גישה פיסית למתקני מים וביוב, גישה כלכלית – אפשרות כספית להשתמש בשירותים אלה, אי-אפליה, גישה למידע, מים למזון בכמות, איכות וזמינות ראויים, מים להיגיינה (הזכות לבריאות), אספקת מים ביתית (הזכות לשיכון הולם), מים להבטחת הכנסה (הזכות לעבוד).
עתיד המים בישראל
חוק תאגידי מים וביוב מ-2001, מנחה רשויות מקומיות להקים חברה ולהעביר אליה את ניהול שירותי המים והביוב שלהן וכן את הזכויות על הנכסים המשמשים את הרשות לשירותים אלה. מטרת תהליך זה להוביל משק מים עירוני סגור בו יועברו הרווחים מאגרות המים להשקעות במערכת המים והביוב. אך במקום להשקיע בתחזוקה של מערכת המים, רשויות מקומיות רבות עושות שימוש ברווחיהם ממים עבור צרכים מוניציפאליים אחרים. בשלב שני החוק מאפשר להעביר את החברה העירונית לבעלות פרטית. זה אומר שחלקים נכבדים מאגרות המים מועברים ו/או יועברו לסקטור הפרטי. מרכיב רווח משמעותי זה אשר מועבר לבעלי המניות בחברות המים במקום השקעתו בתחזוקת תשתיות המים והביוב מרוקן מתוכן את מטרתו של החוק ליצור משק כלכלי סגור. לפי החלטת הממשלה משנת 2004, יוקמו כ-30 תאגידי מים וביוב אשר יספקו שירותי מים וביוב לאזרחים ברוב הרשויות המקומיות בישראל. בשנים הבאות אמורות הרשויות המקומיות להעביר את השליטה על התאגידים העירוניים לידי המגזר הפרטי.
הפרטת מים והשלכותיה על הציבור – דוגמאות מהעולם[1]
אנשים המצדדים בהפרטה טוענים שלסקטור הפרטי יכולת גיוס הון עדיפה על היכולת של הסקטור הציבורי וכי ניהול עסקי כלכלי של משק המים יעיל ורווחי יותר מאשר ניהול ציבורי, דבר המאפשר שירות משופר ללקוחות והשקעות רחבות היקף בתשתיות המים והביוב. אך הניסיון העולמי מלמד אותנו שהתוצאות שונות מהמצופה. בכל המדינות שהפריטו את שירותי המים הייתה עליה דרסטית בתעריפי המים בשנים שלאחר ההפרטה והרעה באיכות המים ובתדירות האספקה. תשתית מים עירונית אינה מאפשרת תחרות במסגרת השוק החופשי. תשתיות שירותי המים אינן מאפשרות מעבר של צרכנים מספק אחד לספק אחר במידה ואינם מרוצים מהשירות. מדובר במונופול טבעי, בין אם הוא באחריות הרשות המקומית או באחריות גורם פרטי. במעבר לסקטור הפרטי התושבים תלויים בגוף ממשלתי המפקח על הפעילות של ספק המים: תעריפים, השקעה בתשתיות ותחזוקה, איכות המים, השפכים ועוד. מהלך ההפרטה של מערכות המים בארץ מבוסס על מודל ההפרטה הבריטי. ב-1989 הופרטו רשויות המים האזוריות בבריטניה. למעשה ממשלת בריטניה מכרה נכסים שמעולם לא קנתה. הפרטת רשויות המים אפשרה לממשלה להעביר את האחריות על השקעות אלו לסקטור הפרטי. מחיר ההשקעות הללו שולם, כמובן, על ידי הציבור בדמות עלייה של 50% בתעריפי מים וביוב, במהלך חמש השנים שלאחר ההפרטה. החברות שהציגו תכניות להשקעות בתשתיות השקיעו הרבה פחות מהמתוכנן והרווחים הועברו לבעלי המניות ולא להורדת תעריפים. עלויות המחירים גרמו לעלייה במספר התושבים שלא עמדו בתשלומים עבור שירותי המים, ומספר המקרים בהם נותקו בתים ממים שולש בחמש השנים שלאחר ההפרטה. באותה תקופה נרשמה עלייה במספר מקרי הדיזנטריה ומחלות, הקשורים לתנאי היגיינה באזורים העירוניים באנגלייה. בניסיון להימנע מניתוקים, חברות המים התקינו מדי מים נטענים, בתשלום מראש: מדים אלו ניתקו את אספקת המים אוטומטית אם לא נטענו בכסף. בעקבות זה ב-1999 הייתה מחאה ציבורית עזה וכעשר שנים לאחר ההפרטה הועבר חוק האוסר לנתק את המים לבתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים.
באטלנטה שבג'ורג'יה, בארה"ב, נחתם חוזה ההפרטה ב-1998, ל-20 שנה, ובהיקף של 428 מיליון דולר. מיד לאחר החתימה דרשה החברה להעלות את תעריפי המים. הדרישה נדחתה, אך במקביל עלתה אגרת הביוב ב- 12% תוך שנה. על מנת לצמצם עלויות פוטרו 400 מתוך 700 העובדים בחברה וחלה הרעה מהותית באיכות המים והשירות בעיר. התקבלו הרבה תלונות על מים חומים, העדר מים בברזים לשעות ארוכות, ואזהרות על חובת הרתחת מים לפני השתייה, מחמת זיהום בקטריאלי. העירייה הוציאה כמיליון דולר על העסקת פקחים שווידאו את אמיתות הדוחות של חברת המים. בתום עבודת הפקחים ובהסכמה הדדית בין העירייה לחברה, בוטל חוזה ההפרטה לחלוטין ושירותי המים והביוב בארצות הברית נשארו ברובם המכריע בבעלות ציבורית.
הזכות למים בישראל
כיום, 75000 בדואים תושבי "הכפרים הלא מוכרים" בנגב אינם מחוברים לרשת המים הארצית. בכך נפגעת זכותם הבסיסית למים, לבריאות, לפרנסה ולמגורים הולמים. חברת מקורות מנתקת את אספקת מי השתייה לרשויות מקומיות, לרוב ערביות, אשר לא שילמו את חוב המים לחברה. במקרים כאלה כל התושבים של הרשות מנותקים מרשת המים, גם אם יש בהם כאלה ששילמו את חובם במלואו. ניתוקים כאלה יכולים לארוך כמה ימים ולפעמים כמה שבועות. ישנה אפליה בהקצאת מכסות מים לחקלאים בישראל, המים לחקלאות בישראל מסובסדת ע"י המדינה וכך נוצר מצב שבו מי שקבל את האדמות מקבל גם את המים.
הפרטת שירותי המים בישראל עלולה להעמיד את הזכות הבסיסית למים בישראל בסימן שאלה. ניסיון מדינות אחרות בעולם מלמד על כך שהפרטת משק המים גרמה לעלייה בתעריפי המים, הרעה באיכות המים, בשירות האספקה ובתדירות. הראשונות שישאו בנטל זה יהיו נשים. לעלייה במחירי המים יש השלכות שליליות וחיוביות כאחד. מצד אחד, מחירי מים גבוהים משמשים כתמריץ לחיסכון במים במגזר הביתי, דבר המתבקש במיוחד באזורינו המצוי במצוקת מים מתמדת. מצד שני, היא עלולה למנוע או להקשות את הגישה למים עבור שכבות אוכלוסיה חלשות ו/או לפגוע בהכנסתן הזמינה.
עקרונות בסיסיים שעליהם יש לשמור:
כל תושב זכאי לקבל כמות מים בסיסית במחיר נוח, עד לסף מסוים שמעבר לו ייגבה תשלום גבוה יותר. אסור לנתק תושבים, בתי ספר, בתי חולים וכו' ממים. הרווחים מעליית מחירי המים יופנו להשקעה בתשתיות מערכות המים והביוב במשק כלכלי סגור, ולא לרווחי גורמים פרטיים.
עקרונות שיש לבסס עליהם את ניהול משק המים בארץ ובעולם:
דמוקרטיה ושיתוף הציבור בתהליכים ובקבלת החלטות. חיסכון במים ויעילות, ניהול הביקוש ולא הגדלת ההיצע באמצעות יבוא ו/או התפלה. צדק חברתי וחלוקתי בחלוקת משאב המים. לדאוג להקצאת מים לטבע. מערכת המים היא מערכת מחזורית שמזינה את עצמה, מה שיוצא ממנה הוא זה שנכנס אליה ומה שנכנס הוא זה שיוצא. מערכת המים מחזיקה את כל מערכות הטבע האחרות. יש לה השפעה עליהם והיא מושפעת מהם כאחד. אם לא נשמור על המים ועל הטבע, המים והטבע לא ישמרו עלינו.
הפורום הפלסטיני לצדק סביבתי
הפורום הפלסטיני לצדק סביבתי נוסד ב-2006 ביוזמה של פעילים סביבתיים ערבים ובתמיכה של שתיל. הפורום שואף לשים את הנושאים הסביבתיים של החברה הערבית בישראל על סדר היום, לפתח שיח סביבתי פלסטיני מקורי שמתחבר לעקרונות של צדק סביבתי ומתמודד עם הבעיות הסביבתיות העכשוויות, ליזום פרויקטים סביבתיים-חברתיים-כלכליים בחברה הערבית בישראל ולהוות סימוכין לגבי הבעיות הסביבתיות בחברה הערבית בישראל.
[1] זכריה תגר, הפרטת שירותי המים והביוב אותות אזהרה מהעולם, "של מי המים האלה", ידידי כדור הארץ המזה"ת 2004.
אם לא נשמור על המים ועל הטבע, המים והטבע לא ישמרו עלינו.
למה מים?
מים הם תנאי ראשוני לקיומם של חיים. אספקת מים אמינה בכמות ובאיכות הולמות, היא תנאי הכרחי לקיומה של חברה בריאה. יכולת הגישה למים טובים של כל אדם היא מהמאפיינים החשובים של מדינה מפותחת. כל גריעה ביכולת זו משמעותה פגיעה מהותית במרקם החברתי, בבריאות הציבור ובזכות הפרט לסביבה בריאה.
חוק המים בישראל תשי"ט – 1959, קובע את העקרונות על פיהם יוסדרו ענייני המים בתחום המדינה. החוק קובע כבסיס, כי מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. החוק אף מוסיף כי כל אדם זכאי לקבל מים לצרכיו ולהשתמש בהם.
למה נשים?
נשים אחראיות על הטיפול בילדים ובזקנים, בחברה ומכאן שהחשיפה שלהם למים נקיים/מזוהמים היא רבה יותר משל גברים. בנוסף, מסיבות של היגיינה אישית, נשים צורכות יותר מים מאשר גברים. ברוב המדינות המתפתחות הנשים הן האחריות על הטיפול, ניהול ואספקת המים של האוכלוסייה ואחוז גדול מהנשים בעולם עובד בחקלאות. על פי נתוני האו"ם נשים וילדות מבלות יותר מ-8 שעות ביום במסע רגלי של 10-15 ק"מ בחיפוש אחרי מים. בכל הליכה הן נושאות 20-15 ליטר מים. כ-50% מהאוכל של העולם גדל ע"י חקלאיות נשים. במדינות אפריקאיות שיעור זה יכול להגיע ל-80% מהאוכל. לנשים ילידות יש ידע רב ומיוחד הקשור למערכות מים ולרגישות של מערכות אקולוגיות למאזן המים. הידע שלהן יכול לשמש בסיס לפיתוח מדיניות בת קיימא ביחס למדיניות וניהול מים.
10% מהנשירה של ילדות מבתי ספר באפריקה היא מסיבות של העדר סניטציה/תברואה הולמת בבתי ספר.
70% עד 80% מהעיוורים בעולם הם נשים שהתעוורו כתוצאה מטרכומה, מחלה מדבקת, המועברת על ידי זבובים באזורים שסובלים ממחסור במים.
בנובמבר 2002 העבירה הוועדה הכלכלית-חברתית-תרבותית של האו"ם החלטה בנוגע לאמנה בדבר זכויות כלכליות, תרבותיות וחברתיות. במסגרת זו נכללים מספר עקרונות מנחים ביחס לזכות למים והם כוללים התייחסות לסוגיות הבאות: זמינותה של אספקת מים קבועה בכמות מספקת, איכות המים, גישה פיסית למתקני מים וביוב, גישה כלכלית – אפשרות כספית להשתמש בשירותים אלה, אי-אפליה, גישה למידע, מים למזון בכמות, איכות וזמינות ראויים, מים להיגיינה (הזכות לבריאות), אספקת מים ביתית (הזכות לשיכון הולם), מים להבטחת הכנסה (הזכות לעבוד).
עתיד המים בישראל
חוק תאגידי מים וביוב מ-2001, מנחה רשויות מקומיות להקים חברה ולהעביר אליה את ניהול שירותי המים והביוב שלהן וכן את הזכויות על הנכסים המשמשים את הרשות לשירותים אלה. מטרת תהליך זה להוביל משק מים עירוני סגור בו יועברו הרווחים מאגרות המים להשקעות במערכת המים והביוב. אך במקום להשקיע בתחזוקה של מערכת המים, רשויות מקומיות רבות עושות שימוש ברווחיהם ממים עבור צרכים מוניציפאליים אחרים. בשלב שני החוק מאפשר להעביר את החברה העירונית לבעלות פרטית. זה אומר שחלקים נכבדים מאגרות המים מועברים ו/או יועברו לסקטור הפרטי. מרכיב רווח משמעותי זה אשר מועבר לבעלי המניות בחברות המים במקום השקעתו בתחזוקת תשתיות המים והביוב מרוקן מתוכן את מטרתו של החוק ליצור משק כלכלי סגור. לפי החלטת הממשלה משנת 2004, יוקמו כ-30 תאגידי מים וביוב אשר יספקו שירותי מים וביוב לאזרחים ברוב הרשויות המקומיות בישראל. בשנים הבאות אמורות הרשויות המקומיות להעביר את השליטה על התאגידים העירוניים לידי המגזר הפרטי.
הפרטת מים והשלכותיה על הציבור – דוגמאות מהעולם[1]
אנשים המצדדים בהפרטה טוענים שלסקטור הפרטי יכולת גיוס הון עדיפה על היכולת של הסקטור הציבורי וכי ניהול עסקי כלכלי של משק המים יעיל ורווחי יותר מאשר ניהול ציבורי, דבר המאפשר שירות משופר ללקוחות והשקעות רחבות היקף בתשתיות המים והביוב. אך הניסיון העולמי מלמד אותנו שהתוצאות שונות מהמצופה. בכל המדינות שהפריטו את שירותי המים הייתה עליה דרסטית בתעריפי המים בשנים שלאחר ההפרטה והרעה באיכות המים ובתדירות האספקה. תשתית מים עירונית אינה מאפשרת תחרות במסגרת השוק החופשי. תשתיות שירותי המים אינן מאפשרות מעבר של צרכנים מספק אחד לספק אחר במידה ואינם מרוצים מהשירות. מדובר במונופול טבעי, בין אם הוא באחריות הרשות המקומית או באחריות גורם פרטי. במעבר לסקטור הפרטי התושבים תלויים בגוף ממשלתי המפקח על הפעילות של ספק המים: תעריפים, השקעה בתשתיות ותחזוקה, איכות המים, השפכים ועוד. מהלך ההפרטה של מערכות המים בארץ מבוסס על מודל ההפרטה הבריטי. ב-1989 הופרטו רשויות המים האזוריות בבריטניה. למעשה ממשלת בריטניה מכרה נכסים שמעולם לא קנתה. הפרטת רשויות המים אפשרה לממשלה להעביר את האחריות על השקעות אלו לסקטור הפרטי. מחיר ההשקעות הללו שולם, כמובן, על ידי הציבור בדמות עלייה של 50% בתעריפי מים וביוב, במהלך חמש השנים שלאחר ההפרטה. החברות שהציגו תכניות להשקעות בתשתיות השקיעו הרבה פחות מהמתוכנן והרווחים הועברו לבעלי המניות ולא להורדת תעריפים. עלויות המחירים גרמו לעלייה במספר התושבים שלא עמדו בתשלומים עבור שירותי המים, ומספר המקרים בהם נותקו בתים ממים שולש בחמש השנים שלאחר ההפרטה. באותה תקופה נרשמה עלייה במספר מקרי הדיזנטריה ומחלות, הקשורים לתנאי היגיינה באזורים העירוניים באנגלייה. בניסיון להימנע מניתוקים, חברות המים התקינו מדי מים נטענים, בתשלום מראש: מדים אלו ניתקו את אספקת המים אוטומטית אם לא נטענו בכסף. בעקבות זה ב-1999 הייתה מחאה ציבורית עזה וכעשר שנים לאחר ההפרטה הועבר חוק האוסר לנתק את המים לבתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים.
באטלנטה שבג'ורג'יה, בארה"ב, נחתם חוזה ההפרטה ב-1998, ל-20 שנה, ובהיקף של 428 מיליון דולר. מיד לאחר החתימה דרשה החברה להעלות את תעריפי המים. הדרישה נדחתה, אך במקביל עלתה אגרת הביוב ב- 12% תוך שנה. על מנת לצמצם עלויות פוטרו 400 מתוך 700 העובדים בחברה וחלה הרעה מהותית באיכות המים והשירות בעיר. התקבלו הרבה תלונות על מים חומים, העדר מים בברזים לשעות ארוכות, ואזהרות על חובת הרתחת מים לפני השתייה, מחמת זיהום בקטריאלי. העירייה הוציאה כמיליון דולר על העסקת פקחים שווידאו את אמיתות הדוחות של חברת המים. בתום עבודת הפקחים ובהסכמה הדדית בין העירייה לחברה, בוטל חוזה ההפרטה לחלוטין ושירותי המים והביוב בארצות הברית נשארו ברובם המכריע בבעלות ציבורית.
הזכות למים בישראל
כיום, 75000 בדואים תושבי "הכפרים הלא מוכרים" בנגב אינם מחוברים לרשת המים הארצית. בכך נפגעת זכותם הבסיסית למים, לבריאות, לפרנסה ולמגורים הולמים. חברת מקורות מנתקת את אספקת מי השתייה לרשויות מקומיות, לרוב ערביות, אשר לא שילמו את חוב המים לחברה. במקרים כאלה כל התושבים של הרשות מנותקים מרשת המים, גם אם יש בהם כאלה ששילמו את חובם במלואו. ניתוקים כאלה יכולים לארוך כמה ימים ולפעמים כמה שבועות. ישנה אפליה בהקצאת מכסות מים לחקלאים בישראל, המים לחקלאות בישראל מסובסדת ע"י המדינה וכך נוצר מצב שבו מי שקבל את האדמות מקבל גם את המים.
הפרטת שירותי המים בישראל עלולה להעמיד את הזכות הבסיסית למים בישראל בסימן שאלה. ניסיון מדינות אחרות בעולם מלמד על כך שהפרטת משק המים גרמה לעלייה בתעריפי המים, הרעה באיכות המים, בשירות האספקה ובתדירות. הראשונות שישאו בנטל זה יהיו נשים. לעלייה במחירי המים יש השלכות שליליות וחיוביות כאחד. מצד אחד, מחירי מים גבוהים משמשים כתמריץ לחיסכון במים במגזר הביתי, דבר המתבקש במיוחד באזורינו המצוי במצוקת מים מתמדת. מצד שני, היא עלולה למנוע או להקשות את הגישה למים עבור שכבות אוכלוסיה חלשות ו/או לפגוע בהכנסתן הזמינה.
עקרונות בסיסיים שעליהם יש לשמור:
כל תושב זכאי לקבל כמות מים בסיסית במחיר נוח, עד לסף מסוים שמעבר לו ייגבה תשלום גבוה יותר. אסור לנתק תושבים, בתי ספר, בתי חולים וכו' ממים. הרווחים מעליית מחירי המים יופנו להשקעה בתשתיות מערכות המים והביוב במשק כלכלי סגור, ולא לרווחי גורמים פרטיים.
עקרונות שיש לבסס עליהם את ניהול משק המים בארץ ובעולם:
דמוקרטיה ושיתוף הציבור בתהליכים ובקבלת החלטות. חיסכון במים ויעילות, ניהול הביקוש ולא הגדלת ההיצע באמצעות יבוא ו/או התפלה. צדק חברתי וחלוקתי בחלוקת משאב המים. לדאוג להקצאת מים לטבע. מערכת המים היא מערכת מחזורית שמזינה את עצמה, מה שיוצא ממנה הוא זה שנכנס אליה ומה שנכנס הוא זה שיוצא. מערכת המים מחזיקה את כל מערכות הטבע האחרות. יש לה השפעה עליהם והיא מושפעת מהם כאחד. אם לא נשמור על המים ועל הטבע, המים והטבע לא ישמרו עלינו.
הפורום הפלסטיני לצדק סביבתי
הפורום הפלסטיני לצדק סביבתי נוסד ב-2006 ביוזמה של פעילים סביבתיים ערבים ובתמיכה של שתיל. הפורום שואף לשים את הנושאים הסביבתיים של החברה הערבית בישראל על סדר היום, לפתח שיח סביבתי פלסטיני מקורי שמתחבר לעקרונות של צדק סביבתי ומתמודד עם הבעיות הסביבתיות העכשוויות, ליזום פרויקטים סביבתיים-חברתיים-כלכליים בחברה הערבית בישראל ולהוות סימוכין לגבי הבעיות הסביבתיות בחברה הערבית בישראל.
[1] זכריה תגר, הפרטת שירותי המים והביוב אותות אזהרה מהעולם, "של מי המים האלה", ידידי כדור הארץ המזה"ת 2004.
