נסיעה, פקקים, קפה ו/או ארוחה קלה - שעתיים וחצי
לכל כיוון ולפעמים יותר. מחסומים, גבולות, תל אביב כל כך רחוקה כאילו שהעולם אינו כפר
גלובאלי קטן, והפעם בשביל הרצאה שהספקתי ממנה חצי שעה. בנצרת אני מנותקת מהעולם,
ובתל אביב אני מנותקת מהעולם, ובנסיעה אני מתחברת לעצמי. ביציאה נצרת מלווה אותי בגלי
השידור שלה מרדיו אשאמס 101 FM ובאיזור מסויים אני צריכה
לעביר אותם ל-98.1 FM אז אני
יודעת שהגעתי למרכז, וכשאני חונה, באיטיות אני מרימה את היד לכבות את הרדיו ומנסה
לגזול עוד כמה שניות ולעכב את רגע הפרידה. אחרי שספגתי נושאים שעל פניו אינם
קשורים למה שקורה שם אני עולה לרכב והשקט שלי הוא האנקובטור שלי בדרך חזרה ואותם גלי
רדיו נצרתיים שרק לפני כשעה לא רציתי להפרד מהם, הם הם מה שיוציא אותי משלותי
עכשיו.
בדרך שבין לבין שם אני הכי אני, הכי מתחברת
והכי בעולם שלי, מנסה לחבר "שינויי אקלים" למציאות הפוליטית והחברתית של
האנשים שאני חיה בקרבם. שוברת את הראש, מעלה את הטיעונים ואת הטיעונים שכנגד,
משכנעת ולא משתכנעת, מוצפת מחשבות פזורות פותחת את תא הנהג ומוציאה את העט שאני
שומרת אותו בקפדנות שם. הלוואי שהייתי מתייחסת לנייר באותה צורה, כותבת על קבלת
הדלק על עטיפת המסטיק על היד על כרטיס הביקור של המוסך שהייתי בו לאחרונה ועל
הטישו, איזה מזל שאני שומרת את הטישו בקפדנות, תמיד יהיה שם עמוק עמוק בתא הנהג.
מהבהבים לי בדרך, מטומטמים הם לא יודעים שתכף
אני כותבת את הכתבה של חיי.... מעצבנים אותי וולקאם טו לייף, לוחצת להם בריקס הם
לוחצים גם, אני מחייכת חיוך זדוני של ניצחון קטן, הם מהבהבים לי שוב, אני חוסמת אותם
בין שתי מכוניות הם לא מצליחים לעקוף, עכשיו מתנוצץ לו חיוך יותר גדול על פני. בעפולה
הם פונים ימינה, מה יהודים?! אבל יצאו מאום אלפחם?! בטח לדבוריה או שבלי. אני
נצמדת לימין מכוניות עוקפות אותי ואני חוזרת לעולמי.
הגעתי למנהרה, עוד מעט אני בבית, אבל המנהרה לא
שייכת לכאן היא כל כך לבנה מוארת ונקיה. נצרת בנוף הפנורמי כמו שמעולם לא נראתה כך
בעבר, כנסיית הסילזייאן מוארת כמו ארמון מסיפורה של היפה והחיה, ולידה המסגד, ועוד
מסגד משמאלי, ירוק, המסגד של השכונה שליד, מעולם לא נראה כך, רק מהרחוב הזה אפשר
לראות אותו בשלמותו, רח' ג'בל אלקפזה, שלא יקראו לו בשם זה חוץ מהמקומיים.
אין חניה, אבל אני מסתדרת עם הרכב שלי אני חונה
בפינה הקבועה, זה מפריע לתנועה והצומת קטנה, אבל גם הרכב שלי קטן ובנצרת האנשים יודעים להסתדר, כמו שמסתדרים
ברחוב עבאס בחיפה ובוואדי א-ניסנאס. מתחשבים אחד בשני, הולכים נגד חוקי התנועה אבל
לפי החוקים שלהם שכולם יודעים אותם מכבדים אותם ומוסכמים על כולם. כולם יודעים
איפה זה חד כיווני ואיפה זה דו, איפה יש כניסה ואיפה אין, איפה יש מוצא ואיפה אין, גם כשסמני התנועה מראים
אחרת כולם יודעים מתי זה נכון ומתי זה לא.
ובבית אני מדליקה את הטלוויזיה בלי שתפריע לשקט
שלי, וכשזה מדכא אני מעבירה מאלג'זירה לערוץ עשר או לערוץ השני וכשזה שוב מדכא אני
מעבירה לאלג'זירה בחזרה.
מחר אני נוסעת לחיפה, שם התנועות שלי נורמאליות יותר והרדיו הוא רק רדיו, וה/קט הוא שקט והים הכי מהמם בעולם.
פורסם בדף מידע של אשה לאשה ניתן לעיין בו כאן.
