אדם נרקיסיסטי הוא אדם שנוטה להפגין גדלות-עצמית, יש לו צורך בהערצה, רגישות
יתר לביקורת וחוסר אמפתיה.
"נרקיסיזם פוליטי" הוא דימוי מטאפורי המתאר דפוסים פוליטיים ואידאולוגים
שמאופיינים באלמנטים דומים הכוללים: גדלות עצמית, צורך בהערצה, רגישות יתר
לביקורת, חוסר אמפתיה, תחושת יוצאות דופן ו\או ייחוד מוסרי, תחושת נרדפות יחד עם
תחושת עליונות.
על אף שהמונח מושאל מתחום הפסיכולוגיה, "נרקיסיזם פוליטי" אינו אבחנה
פסיכולוגית אלא כלי אנליטי לניתוח של דפוסים אידיאולוגיים ומשמש בעיקר לפרשנות
פוליטית ביקורתית.
"נרקיסיזם פוליטי" מתייחס למקרים בהם מדינות מפגינות מאפיינים נרקיסיסטיים מובהקים, וזה קורה במיוחד בהקשרים
של לאומיות קיצונית,
כיבוש, פוס-קולוניאליזם ותפיסות תרבותיות של עליונות מוסרית.
"נרקיסיזם פוליטי" מתאר מצב בו קבוצה פוליטית מחזיקה בדימוי עצמי מנופח
אבל גם שברירי, כך דורשת הקבוצה הכרה ואישור מתמידים מצד קבוצות אחרות תוך תגובות
עוינות כלפי כל ביקורת או פגיעה מדומיינת בכבודה.
"נרקיסיזם פוליטי" הוא מנגנון שמעצב זהות קולקטיבית. כמונח אנליטי הוא
מסייע להבין כיצד קבוצות בונות זהות סביב דימוי עצמי, טראומה, עלבון וכמיהה להכרה.
נרקיסיזם פוליטי או לאומי אינו גזענות, אלה שני דברים שונים. לפעמים הם מצטלבים,
אך גזענות עוסקת ביחסי כוח היררכיים המבוססים על קטגוריות אתניות או ביולוגיות
מדומיינות. היא מחלקת בין "אנחנו" ל"הם" כדי להעדיף, לדכא או
להפלות. בעוד נרקיסיזם קולקטיבי\לאומי עוסק באופן בו קבוצות מפתחות דימוי עצמי
שברירי אך גרנדיוזי, בעודן זקוקות לאישוש חיצוני מתמיד.
נרקיסיזם קולקטיבי מתאר מנגנון רגשי וזהותי יותר מאשר מערכת היררכית פורמלית. לרוב
הוא מלווה בדיכוי ביקורת פנימית ולפעמים בשיח של תחייה קולקטיבית.
במוקד הגזענות עומדת היררכיה, עליונות ושליטה. בעוד במוקד הנרקיסיזם הקולקטיבי
עומד הדימוי העצמי הקולקטיבי והצורך בהכרה. האובייקט של הגזענות הוא האחר, הקבוצה
האחרת המדומיינת כנחותה, בעוד האובייקט של הנרקיסיזם הקולקטיבי הוא העצמי, הזהות
הקבוצתית הלאומית או האתנית. התוצאה של הגזענות היא אפליה שיטתית והדרה, בעוד
התוצאה של הנרקיסיזם הקולקטיבי היא תגובתיות יתר, כעס לא מרוסן, פגיעות מביקורת
ואף צורך בנקמה.
הגזענות מופיעה באמירות טיפוסיות כמו "הם לא שווים לנו" בעוד הנרקיסיזם
הקולקטיבי מופיע באמירות כמו "איך הם מעזים לבקר אותנו?" ובעוד הסכנה
המוסרית הטמונה בגזענות היא חוסר צדק, הדרה ודיכוי, הסכנה המוסרית הטמונה
בנרקיסיזם קולקטיבי היא עיוורון עצמי וקושי בהכאה על חטא.
נרקיסיזם קולקטיבי אינו גזענות, אך הוא יכול להסביר אך נבנית הצדקה לגזענות.
המדינה או הקבוצה הרואה את עצמה כטהורה, מוסרית ונאורה, תביא לכך שכל ביקורת מצד המיעוט
המדוכא כלפיה נתפסת כעלבון בלתי נסבל. התגובה הגזענית יוצאת מהעלבון ולא מהעליונות לבדה. גזענות היא תוצאה לעליונות,
נרקיסיזם הוא מנגנון המסביר את הצורך בשמירת האחר כ"נחות" כדי לשמר את
הדימוי העצמי.
לדוגמה: כאשר אזרח במדינה נרקיסיסטית מבקר את מדיניות המדינה והוא מיד מואשם
ב"חוסר נאמנות" או "כפיות טובה", זוהי תגובה נרקיסיסטית, משום
שהיא מתמקדת בדימוי העצמי של המדינה ("אבל אנחנו הכי מוסריים!"). כאשר
אותו אזרח מואשם אוטומטית שהוא "לא שייך", "פחות ראוי", ומוצג
כ"איום פנימי", זו כבר גזענות כי יש כאן היררכיה, יחסי כוחות והדרה.
חושב להבין לא רק מה קרה, אלא גם איך ולמה זה מתרחש. אם נטפל בגזענות בלי
להבין את הבסיס שמזין אותה, לא נצליח לטפל בה והיא תמיד תישאר שם.
נרקיסיזם פוליטי, כמו נרקיסיזם באשר הוא, הוא רעל לרוח ולנשמה, מכרסם בנו מבפנים
ומותיר אותנו חסרי אונים ללא כוח וללא ברירה. במקרה ומדובר ביחסים בין אישיים,
ההמלצה כמעט תמיד היא להימנע מקשר או לצמצם אותו לרמה הכי שטחית שניתן. במקרה של
נרקיסיזם פוליטי המשמעות היא כרסום במעורבות הפוליטית והנטרול שלה.
לרוב לא ניתן להתמודד עם נרקיסיזם לבד. כנ"ל לגבי נרקיסיזם פוליטי, זה לא מצב שניתן להתמודד אתו לבד, זו מערכת שלמה של
מנגנונים נרקיסיסטים המושרשים בתודעה הפוליטית האישית-קולקטיבית ומשמשים בשיח
הפוליטי עצמו.
לדוגמה: גזלייטינג פוליטי; הצפה באהבה לחברים מהקבוצה הנפסת כנחותה שמלווה בעקיצות קטנות ובהשפלות
כולל מחמאות גזעניות ומעליבות; הפחתת ערך; חלקוה לתת קבוצות תוך כדי השוואה
ביניהם והעדפה של אחת על פני השנייה; התנערות מאחריות והסטת האשמה; חומת שתיקה פוליטית
וזאת היא ההתעלמות מקיומו של האחר והסרת הלגיטימיות ממנו; ענישה ושליטה; הוברינג
פוליטי המתבטא בהכלה פוליטית תוך כדי ההדרה; הבטחות שווא; וכמובן אך אפשר בלי –
קמפיין השמצות.
אם זיהית מרכיבים אלה בסביבה הפוליטית שלך, יש לשקול שאת נמצאת בסביבה נרקיסיסטית רעילה, וזו אינה גזענות.
